אמיתות התורה - ההוכחה הלוגית וההיסטורית

יש השואלים - מאין אנו יודעים שהתורה היא אמיתית, ובאמת ניתנה מבורא עולם?

ישנם שני סוגי הוכחות לאמיתות התורה:

1) ההוכחות הלוגיות - הוכחות אלו מתחילות רק לאחר שהגענו למסקנה שיש בורא לעולם, ואנו מבינים שהוא אמור להשאיר תורה לבני האדם. על כך כתבתי שלשה מאמרים עיקריים:

(2 ההוכחות ההיסטוריות.

אנו נתחיל מההוכחות הלוגיות.

1) ההוכחות הלוגיות:

מכיוון שיש בורא, בחינה של נפש האדם (שהוא יציר כפיו של הבורא) תגלה שצריכה להינתן תורה שתדריך אותו בכל חייו המעשיים, ותספק מענה לצורך הטבוע בו למשמעות והדרכה משפטית (ראו קישורים לעיל). ומכאן נובעות הטענות הבאות:
א) טיעון הבורא הרציונאלי: 
כפי שאנו למדים מן היקום והאנטומיה, הבורא הוא רציונאלי ופועל בצורה רציונאלית בעולם. לכן אנו מצפים למצוא את הוראות היצרן שהוא מסר לאדם - את תורתו. אך כאן אנו נתקלים בבעיה מכיוון שכל הדתות בעולם נוצרו על ידי נביאים וקוסמים למיניהם שטענו כי הם מדברים עם הבורא, והוא מסר להם אמונה ומצוות, ואין כל דרך להחליט מי מהם משקר ומיהו דובר אמת. מוחמד טען שמלאך ניגלה אליו במערה ונתן לו את הקוראן, ישו טען שהבורא נגלה אליו ואמר לו שהוא המשיח, אפילו פרעה טען שהוא אל. כך נוצרה הנצרות, כך נוצר האיסלאם, כך נוצרו למעשה דתות בכל רחבי העולם.
בורא שהוא רציונאלי לא יעביר את הוראות היצרן החשובות כל כך בסתר, ולא ימסור ספר הדרכה בדרך שכל אחד יכול לזייף. הרי כל אדם יכול לטעון שהבורא דיבר איתו, וכל מוסד פסיכיאטרי שמכבד את עצמו מחזיק לפחות עשרה אנשים שמדווחים שהם מדברים עם א-לוהים, פיות, חייזרים ומפלצות. ישנם אינספור אנשים שהוזים הזיות או משקרים לאנשים, וגם ידועים לא מעט מקרים של אנשים חולי סכיזופרניה שמדמיינים דברים שאינם קיימים במציאות.
אנו יודעים שהבורא הוא חכם (מהכרת הפיזיקה של היקום והאנטומיה של החי) ולכן אנו מבינים שהוא לא ימסור תורה בסתר לאדם בודד, שיכול להתגלות כשקרן נוסף בין כל נביאי-השקר בעולם. אנו סבורים שהבורא הוא חכם. לכן מלכתחילה לא נחפש את הוראות היצרן בדת שכל אדם יכול לבדות מלבו. כך שתי הדתות שחיקו את היהדות - הנצרות והאיסלאם - יורדות מעל הפרק, היות ושתיהן טוענות לאדם בודד הטוען שהבורא או מלאכיו נגלו אליו במערה ומסרו לו חוקים ומשפטים.
ההתגלות האלוקית חייבת להיות המונית, אחרת היא בלתי אמינה, וחסרת משמעות למחפש האמת.
תורת ישראל היא היחידה הטוענת למעמד לאומי, ולא להתגלות פרטית של נביא. היא התורה היחידה העומדת בפני מבחן ההיסטוריה וההגיון, פשוט, כי היא היחידה הטוענת לתורה שניתנה להמונים במעמד אלוקי לאומי. בכך התורה מתגלית כספר ההוראה היחיד בעולם שניתן מפי הבורא עצמו. 
ב(טיעון הפיכת-הטבע:
מי שמסיק שיש בורא לעולם, מבין שבכוחו של הבורא לברוא את העולם, ומכאן גם שהוא שולט בטבע עצמו. כך שהבורא מסוגל לכל דבר, כמו להפיכת המציאות וחוקי הטבע עצמם. לפיכך דת הטוענת לנסים בקנה מידה לאומי של הפיכת הטבע, יתגלו כמעשיו של הבורא, ומכאן גם יעידו על מסירתה מפיו.
כאשר אנו מחפשים בין דתות העולם טענות להפיכת הטבע בפני המונים, אין אנו מוצאים יותר ממעשי קסם פרטיים, דוגמת הליכה על פני-המים (ישו) ולהטוטים אחרים. כמעט כל דת בעולם מספרת על נביאים שעשו מעשי קסם בכדי שהעם יאמין בהם. אפילו תורת ישראל מספרת על חרטומי מצרים שידעו להפוך מקל לנחש בקסמיהם, ולבטח גרמו לרבים להאמין בהם.

מעשי נסים פרטיים ולהטוטים לא יוכלו ללמד אותנו דבר, גם מכיוון שטענות לנסים-פרטיים נמצאים בכל רחבי העולם במידה שווה, וגם מכיוון שידוע לנו כי מעשי הטעייה וקוסמות הם טבעיים לחלוטין (באמצעות מעשי קסם, החובנים בהם טריק פיזי או מחשבתי טבעיים לחלוטין, מצליחים קוסמים ליצור אצל הקהל את התחושה שביכולתם להעלים דברים, לקרוא מחשבות או אפילו לכופף כפיות). גם אם קיימת מציאות על-טבעית בה ניתן להשתמש (כלומר, מעשי כישוף), אין ספק כי אלו מוגבלים מאוד, ורחוקים מן ההגדרה של הפיכת הטבע או נס אלוקי. מן הבורא עצמו אנו מצפים לשינוי חוקי הטבע, או לפחות להפיכת הטבע בקנה מידה המוני, המעיד כי הוא השולט בהם ולא אחר.
ופעם נוספת, תורת ישראל היא הדת היחידה הטוענת לאירועים נסיים בקנה מידה שכל העם עד להם - כמו מכות מצרים, קריעת ים-סוף, עמוד האש והענן, מעמד הר-סיני, ארבעים שנה במדבר, כיבוש הארץ בצורה ניסית ועוד.

תורת ישראל היא התורה היחידה בהיסטוריה הטוענת לאירועים ניסיים בסדר גודל של הפיכת חוקי הטבע, ובקנה מידה לאומי. הפיכת הטבע נמצאת באופן הברור ביותר בעשרת מכות מצרים, המראות כי העושה אותן הוא הבורא השולט על הטבע וחיי כל אדם. במכת הדם וחציית ים-סוף, הוכיח הבורא שהוא שולט על המים וכל הימים. במכת הצפרדעים והכינים, הוכיח הבורא שהוא שולט בכל הרמשים. במכת הערוב הוכיח הבורא שהוא שולט על החיות, במכת ארבה הוכיח

הבורא שהוא שולט על כל היצורים המעופפים, במכת החושך והברד הוכיח הבורא שהוא שולט על חוקי הטבע - עונות השנה, האש והקרח, במכת דבר הוכיח הבורא שהוא שולט על המחלות. ובמכת בכורות הוכיח הבורא שהוא נמצא בכל מקום (כדי להרוג את כל בכורי מצרים בו-זמנית), שיש לו זיכרון אוניברסאלי (לזכור בכל מקום מי בכור ומי לא), הוא נמצא בכל זמן (הוא צפה בכל לידה במצרים בכל זמן), ויש לו כח להרוג כל אדם (בכך שהוא הרג את כל בכורי מצרים ברגע אחד). תורת ישראל היא התורה היחידה בעולם שטוענת לנסים בקנה מידה שרק בורא עולם מסוגל לעשותם, ומכאן שהיא נכתבה מפיו.
                                                                                                                          * * *

(2 ההוכחות ההיסטוריות.
א) הטיעון ההיסטורי:
באופן טבעי, נקבל כאמת כל היסטוריה שעם שלם טוען להיות עד להתרחשותה. אם נתכחש להיסטוריה לאומית בתולדותיו של עם מן העמים, נאלץ להתכחש גם לאינספור אירועים היסטוריים בכל רחבי העולם, אשר התרחשו בין עמים ובתוכם. אין כל סיבה רציונאלית להטיל ספק בהיסטוריה של עם, כאשר היא מועברת בנאמנות מאב לבן. כל היסטוריה לאומית היא הוכחה ישירה לאמיתות המאורעות המסופרים בה. אין זה טיעון על דרך השלילה כי אם טיעון ישיר מן ההיסטוריה. לכן נברר בין דתות העולם, ואם נמצא דת המבוססת על נסים בקנה מידה היסטורי-לאומי, נוכל לדעת כי בורא אחראי לנתינתה. תורה זו היא כמובן תורת ישראל, כי היא היחידה המועברת בידי המונים, כאשר כל העם נטען להיות עד למאורעות המסופרים בה ללא יוצא מן הכלל.
וכדי שלא יטעו הקוראים, נסביר מראש כי שום ספר לא יכול להעיד על אמיתות המאורעות המסופרים בו (טענה כזו היא טיעון מעגלי). קיומם ההיסטורי של מאורעות כמו מעמד הר-סיני מוכחים רק בשל העם המעביר אותם מדור לדור. מנקודת מבט היסטורית, התורה היא רק אמצעי בו השתמש העם בכדי לזכור את ההיסטוריה שהוא חווה על בשרו.  
העם היהודי מעביר את ספרי התורה במסורת מאב לבן לפחות אלפיים שנה, כפי שידוע לנו מתיעודים היסטוריים. בכך מדווח העם על אמיתות ההיסטוריה המקראית, כפי שהיו עדים לה אבותיו אשר העבירו דרכו את המאורעות לבניהם. כך שהתורה אמנם כתובה בספר, אך מה שהופך את המסופר בחומשי התורה להיסטוריה הוא העם המעביר אותה בנאמנות מדור לדור. בני העם היהודי מעבירים בקפדנות את ספרי התורה במשך אלפי שנים, כתיעוד היסטורי לחוויות שעברו על אבותיהם.
ב) הטיעון על דרך השלילה:
אין ספק כי באופן טבעי נאמין בכל היסטוריה המועברת בידי עם שלם בקפדנות (במיוחד כאשר ידוע לנו שהעם העביר אותה אלפי שנים בנאמנות, ומבלי לטעות במסירתה). עם זאת, ניתן להוכיח טענה היסטורית גם על דרך השלילה. כאשר יוכח שדת מן הדתות מבוססות על מאורעות היסטוריים לאומיים שאינם ניתנים לזיוף, יוכח גם אמיתות המסופר בהם. הדרך לבחון האם דת כלשהי ניתנת לזיוף או שלא, היא באמצעות חיפוש דת עם טענות דומות במקום אחר (מבחינה גלובאלית זיופים חוזרים על עצמם ברחבי האנושות, בשל הטבע האנושי המבקש לשלוט בהמונים או למצוא לו משענת רגשית).
ובכן, תורת ישראל היא היחידה בעולם הטוענת למאורעות נסיים בקנה מידה לאומי. מכיוון שאירועים אלו נטענים להיות בקנה מידה לאומי (ולא פרטי, כמו בכל הדתות), לא יתכן לומר שהיא זוייפה. אמנם מצוי הדבר שהמונים יהיו מסוגלים להאמין בסיפורים אישיים או התגלויות פרטיות של נביאים מן העבר, אך שום עם לא יוכל לעולם להאמין לפתע בהיסטוריה לאומית שכל אבותיו נטענים להיות עדים לה.
אילו היה ניתן להמציא היסטוריה לאומית, כלומר היסטוריה שכל העם עד להתרחשותה, היה עלינו למצוא היסטוריות לאומיות מזוייפות ברחבי כל העולם כולו, ובמיוחד בין הדתות המבקשות לבסס עצמן ככל האפשר על התגלויות אלוקיות ומעשי נסים. עם זאת, זיוף היסטורי לאומי מעולם לא נשמע, ודתות נמצאות באופן טבעי כפרמידה הפוכה, כאשר סיפורו של אדם בודד מהווה סיפור אמוני לעם שלם.
מעמד הר-סיני הוא ככל הנראה מה שהופך את התורה ליחידה בעולם שאינה ניתנת לזיוף. קשה לדמיין, ואפילו באופן תיאורטי, כיצד ניתן "להשתיל" או לזייף תורה המציינת אירועים בסדר גודל שכל העם הוא עד להם: מכות מצרים, קריעת ים סוף, ארבעים שנה על-טבעיים במדבר, שבירת חומות יריחו ועוד).
תורת ישראל היא התורה היחידה בעולם הטוענת למעמד לאומי בו נכח כל העם היהודי ללא יוצא מן הכלל (גברים, נשים, זקנים וטף), וקיבל את התורה מפי בורא עולם בכבודו ובעצמו. כל עם ישראל קיבל את התורה, ולא רק משה בסיני. בכך שונה תורת ישראל מכל תורה אחרת בהיסטוריה האנושית. מכות מצרים והנסים המתוארים במקרא, כמו גם מסירת התורה מפי הבורא להמונים, מעידה על אירועים היסטוריים שהתרחשו בפני המונים, ובכך גם על קיומו של הבורא ומסירת התורה מפיו לעם ישראל.
לכך נוסף חיזוק נוסף, מן התורה עצמה. הקורא בתורה יגלה שהתורה עצמה מאתגרת על כל דתות העולם להצגת היסטוריה דומה מבורא. בספר דברים (ד, לג) נאמר: "השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה - ויחי. או הינסה א-לוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים - לעיניך"
אתגר זה עמד בהצלחה, מכיוון שלא ניתן לזייף מאורע היסטורי בקנה מידה שכל העם עד לו. כותב התורה היה מודע לכך, ולכן כתב זאת כראיה לאמיתות המסופר בתורה.
ג) טיעון המסורה: 
מתורה אמיתית היינו מצפים להוכחה ישירה, כמו התגלות אלוקית להמונים בתקופה כלשהי מן התקופות, שיעידו כי הבורא בעצמו מסרה. הדתות בעולם נמצאות מתגלות כמבוססות על סיפורו של אדם יחיד. במקרים כאלו יווצר "טלפון שבור" ללא ספק, ולא נוכל לדעת האם המסופר בהם התרחש במציאות בכלל. כאשר סיפור מועבר על ידי קומץ אנשים, או שרשרת אנשים בה אדם יחיד מוסר סיפור לאדם אחר, אין ספק שיווצרו שיבושים מהעברה להעברה. כך היא הנצרות למשל, אשר הועברה בין יחידים עד אשר נכתבה, וגם אז שובשה לאינספור גרסאות שונות.
בשרשרת של אנשים המספרים סיפור בין יחידים, כמעט תמיד ישתבש הסיפור המקורי. לעומת זאת במאורע היסטורי לא יתכנו שיבושים, מכיוון שכל העם כולו הוא עד לאותו מאורע, והמונים ממשיכים להעביר את אותה חוויה היסטורית להמונים הבאים אחריהם. אם ההיסטוריה גם מתועדת בספר, המקובל על ידי העם ומועבר על ידו - מובן שלא יתכן שיבוש היסטורי כלל. מבין כל דתות העולם, תורת ישראל היא התורה היחידה הטוענת לאירועים היסטוריים שכל העם היה עד להם.
עצם המסירה הנאמנה של עם שלם, מעידה על הזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה המקראית. היא עדות ישירה לאמיתות ההיסטוריה המועברת על ידו באמצעות ספר או סיפור על-פה. ככל שמסירת ההיסטוריה חשובה יותר לעם, כך גוברת אמינותה.
תורת ישראל היא היחידה ברחבי העולם שדורשת פעולות ומעשים שנתיים ויום-יומיים בכדי לזכור את המאורעות המסופרים בה ולהעיד על אמיתותם. התפילין נועדו לזיכרון יציאת מצרים הנסית בידי בורא, וכך היא גם המזוזה, יום השבת, חג הסוכות וחג הפסח. התורה מחייבת את היהודי במצוות מעשיות רבות בכדי שיזכור את המאורעות ההיסטוריים שחוו אבותיו, ומחייב אותו להעביר את המסורת ההיסטורית מדור לדור.
בשונה מדתות רבות, ספר התורה לא נועד לצבור אבק או להיות נחלת כהני-הדת והמלכים. התורה מיועדת לכל אדם מישראל, וגם פשוטי העם מחוייבים ללמוד אותה ולהעבירה לבניהם בדייקנות. התורה מזהירה על כך מכל משמר, ומחייבת את כל בני העם לעסוק בה (מנהיגי העם ופשוטי העם גם יחד) ולהעבירה בנאמנות מדור לדור:
(דברים ד): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך".
(שמות יג) "ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... והגדת לבנך ביום ההוא לאמור - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה".
(דברים ו): "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשיבתך, בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
(דברים יא): "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיו אשר אנוכי מצווה אתכם היום... ונתתי מטר מטר ארתכם בעיתו... הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם א-לוהים אחרים והשתחויתם להם... ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם... ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשיבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך... למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ... אם שמור תשמרו את כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה.... והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם".
פסוקים אלו מראים על מידת הנאמנות ההיסטורית של התורה, הדורשת מן העם מצוות מעשיות רבות בכדי לזכור אותה ולהודות במאורעות המסופרים בה. רק עם אשר מכיר בהיסטוריה שלו היטב מסוגל לקיים את אלו. יתירה מכך, התורה מזהירה על זכירתה, ומנגד מציגה קללות ועונשים קשים במידה ולא יעסקו בזכירתה. כל אלו מלמדים על אמינותה ההיסטורית של התורה, אשר באופן טבעי לא היתה מתקבלת על ידי העם, אילולא התרחשה במציאות לנגד עיניהם.
ד) טיעון ההווה:
אין ספק שדת תקבל יחס מיוחד מבחינה היסטורית, כאשר תעמיד בבסיסה מסמך היסטורי המדווח על מאורעות שהתרחשו בהווה. מרבית הדתות ברחבי העולם נכתבו שנים רבות לאחר ההתרחשויות המסופרות בהן. הנצרות למשל נכתבה כמאה שנה לאחר צליבתו של ישו. אף על פי שהברית החדשה נכתבה לפני יותר מאלף שנה, הנוצרים לא יכולים להסתיר את העובדה שהיא נכתבה זמן רב לאחר המאורעות המסופרים בה. באופן טבעי, כל טענה היסטורית שורדת רק כאשר העם מכיר בה ומעביר אותה לבניו. מסיבה זו לא תיתכן היסטוריה המספרת סיפור בשם העם מאות שנים לאחר התרחשותה. אם יקרה הדבר, העם יהיה מודע לכך ולא יהיה מוכן להעבירה הלאה. היסטוריה הנכתבת מאות שנים לאחר נתינתה לא תסופר כתיעוד עכשוי של מאורעות אלא כסיפורים היסטוריים על העבר.
לעומת זאת, תורת ישראל נטענת להכתב בזמן המאורעות האמורים בה. היא מצטטת אמירות ישירות של הבורא ומשה, כמו גם אמירות ישירות כלפי העם. תורת ישראל היא למעשה התורה היחידה בעולם המתארת אירועים נסיים בקנה מידה לאומי הכתובים בסמוך לעת התרחשותם (בגוף שני בלשון הווה), מה שלא מאפשר את זיופה. ישנן דוגמאות רבות לכך:
 (שמות כ, יט): "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם", (דברים זט, ט): "אתם ראיתם את כל אשר עשה ד' לעיניכם", "אתם ניצבים היום כולכם", "ה' אלוקינו כרת עימנו ברית בחורב: לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי איתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים", "פנים, בפנים דיבר ה' עימכם בהר מתוך האש"
(דברים ג): "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב." 
(דברים, ב): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציוה ה' אלוקיך לעשות את יום השבת."
(שמות,יא, יד): "והיה כי ישאלך ה' מחר לאמור, מה זאת? ואמרת אליו: כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. 
(דברים ד) "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים, אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש".
דיווחים כאלו, המסופרים בהווה ובסמוך למועד התרחשותם, מהווים תיעוד היסטורי אמין ביותר בספר. התורה מועברת על ידי העם ומדווחת על מאורעות כמי שהיו עדים להם. באופן טבעי, שום עם לא יוכל להאמין בהיסטוריה מזוייפת המספרת על אבותיו (במיוחד כשמדובר בהיסטוריה טרייה כל כך). קל וחומר הוא הדבר, כאשר המאורעות ההיסטוריים מסופרים בספר בהווה. ניתן לתאר כי בכל תקופה מן התקופות היה העם מתכחש להיסטוריה מזוייפת המספרת כיצד הוא עצמו היה עד להתרחשויות אלו ולציטוטים ישירים שנאמרו אליו מפי משה ובהר-סיני. אין ספק כי ציטוטים ועדויות ישירות כל כך היו יכולים להינתן רק במועד התרחשותם. ואכן, לפי המסורת היהודית נמסרה התורה כולה ממשה בתום ארבעים-שנה של נדודים במדבר, והעם קיבל וממשיך להעביר אותה מאז ועד היום.

ה) הטיעון הכרונולוגי:
אין ספק שתורה העומדת בסדר כרונולוגי עם עשרות ספרים המתארים את התקופות הבאות אחריה, תקבל אמינות יתירה מתורה שהיא מסמך יחיד בהיסטוריה. כל ספר שיכתב לאחר נתינת התורה (ובסמוך לה, לפחות מבחינה כרונולוגית), מהווה עדות נאמנה למסופר בה. מה עוד שספרים אלו יתקבלו גם הם בעם, ומהווים בכך מסמכים היסטוריים ותיעוד לאמונתו הקדומה של העם בתורה והמסופר בה.
גם בכל מיוחדת תורת ישראל מכל הדתות כולן, היות ואחריה מופיעים עוד עשרות ספרים שנכתבו בידי כותבים שונים (חלקם גם לא נכנסו לתנ"ך), והם כולם מעידים על המסופר בתורה. ספרים אלו מהווים עדות לעם המקבל ומעביר את התורה מדורי דורות, במיוחד כאשר ספרים אלו ידועים ברמתם הביקורתית כלפי העם והתנהגותו.
בין ספרים אלו ניתן למנות, בסדר כרונולוגי את ספר יהושע (המתאר את כניסתו של עם ישראל לארץ ומלחמותיו מיד לאחר ארבעים שנה במדבר ופטירת משה), ספר שופטים (המתאר את התיישבותו של עם ישראל וקורותיו, כמו גם השופטים שעסקו בהנהגתו), ספר שמואל (המתאר את ימי מלכותו של שאול המלך, מלחמות ישראל, ולבסוף גם את חייו של דוד המלך), ספר מלכים (המתאר את ימי דוד המלך עד פטירתו וגלות יהודה). אחריהם מופיעים ספרי הנביאים המתארים את תולדות עם ישראל לאחר ימי המלוכה. ספר ישעיה, ירמיה ויחזקאל. בין התקופות מצויות גם מגילות רבות העוסקות במוסר וסיפורים אישיים, כמו מגילת רות, תהילים, משלי, שיר השירים וקהלת.
גם לאחריהם מתוארים מעשי העם וקורותיו, כמו גם הנביאים שעסקו בהנהגתו: כמו הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי. ולאחר חורבן בית המקדש מופיעים גם איכה, אסתר, דניאל, עזרה ונחמיה. מצוי בתולדות עם ישראל גם תיעוד כרונולוגי נוסף של המסופר בתורה, מבריאת העולם ועד חורבן בית המקדש הראשון - הוא ספר דברי הימים.
כל הספרים הללו, כמו עוד רבים נוספים שלא נכנסו לתנ"ך, מלמדים על אמינותה ההיסטורית של התורה. בכל ימי העם, וזכרונו הקולקטיבי חקוקים דברי התורה ומוכרים האירועים המסופרים בה.
ו( טיעון העמים:
תורת ישראל מדווחת על מאורעות היסטוריים כלל-לאומיים, אשר השפיעו לא רק על עם ישראל אלא גם על העמים הסמוכים לו. התנ"ך מתאר התקלויות נוספות עם מצרים גם לאחר נתינת התורה, כמו גם עם העמים היושבים בארץ. אמנם כיום לא ניתן להתחקות אחר ההיסטוריות הצולבות של עמים אלו, כי הן נכחדו, ואינספור תרבויות נוספות כבשו אותן, הרסו אותן ותפשו את מקומן מעל בימת ההיסטוריה. אך אין ספק שבעבר היה ניתן לבדוק זאת בקלות. ידוע לנו כי התורה ניתנה לפני יותר מאלפיים שנה, ולפי המסופר בה, לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה. יש לשער כי אם התורה היתה מדווחת על מאורעות היסטוריים שלא התרחשו כלל במציאות, היו הן מוכחשות מן ההיסטוריה הטריה של העם, כמו מן ההיסטוריות של העמים החיים סביבו ובתוכו.
משה רבנו ומעמד הר-סיני, יציאת מצרים, קריעת ים-סוף בו נהרגו לוחמים רבים, המלחמה הנסית של יהושע בינון, שבירת חומות יריחו וכיבוש הארץ - בעבר הם היו כולם טריים מאוד בזכרונו של העם, כך שלא ניתן לתאר זיופים של אלו. גם ההתקלות הבלתי-נמנעת של עם ישראל עם האומות שמסביבו לא יכלו להכחיש את המאורעות המסופרים מפיו. היסטוריה לאומית המדווחת על היתקלויות בעמים אחרים צריכים להותיר רושם גם על העמים המעורבים בהם. העם היהודי הוא היחיד ששרד עד ימינו אנו, אך מן ההיסטוריה שלו ניתן ללמוד כי היא היתה מקובלת וידועה לו ובקרב העמים עימם נתקל, והללו אשר חיו סביבו ובתוכו.
ז) טיעון הזיכרון:
אין ספק שהעברת היסטוריה לאומית של עם היא אמינה ביותר, אך היא אמינה אפילו יותר כאשר נעשים ימי זיכרון בשמה, או מעשים לזכרה. הקרבה אישית של עם שלם בזכירת מאורע כלשהו מוכיח שהמאורע הותיר רושם רב על אבות העם. מובן מאליו ששום עם לא יסכים להקרבה אישית, אלא אם אבותיו הנחילו לו זאת בצורה חריפה ביותר. דומה הדבר לעגלה הנוסעת במהירות על מישור, ומובן שהיא נדחפה לפני כן בחוזקה.
תורת ישראל היא התורה היחידה בעולם המחייבת אינספור מצוות מעשיות לזכר מאורעות לאומיים. את אירוע יציאת מצרים הנסי זוכרים בני העם היהודי באמצעות מצוות רבות: הנחת תפילין ולבישת ציצית מידי יום, יום שבת מידי שבוע (בו נאסר להעביד אפילו את העבד או הבהמה בחצר), דיני נידה ועוד - הדורשים כולם הודאה מוחלטת של בני כל העם היהודי בהיסטוריה המקראית. אליהם נוספים עוד חגים וימי זיכרון רבים לזכר ההיסטוריה המקראית.
הבה ננסה תרגיל מחשבתי קצר המראה כיצד אדם רציונאלי בוחן טענות היסטוריות ואת האמינות שלהן. בשואה רצחו הגרמנים למעלה מששה מיליון יהודים, וניצולי שואה מעידים עד היום על משפחותיהם שנספו. מכחישי שואה עשויים לטעון ש- (1) את העדויות ניתן לזייף בקלות רבה יחסית (בימינו ניתן לזייף בקלות מחנות, ליצור קעקועים ולסחור שחקנים שיבכו לפני המצלמה), (2) בנוסף ישנו גם אינטרס לאומי לשואה (בכך זכתה לכאורה מדינת ישראל לרחמי העולם בכיבוש הפלסטיני, כמו גם סיבה להצדקת מדינה יהודית בשל הסכנה האנטישמית, וסיוע כספי מגרמניה). כמו כן, (3) מתווסף גם איום כמעט כלל-עולמי על הכפירה בשואה (עד עשרים שנות מאסר, מה שמאלץ היסטוריונים לבלום את פיהם בכל הנוגע לשואה), מה שיכול להזכיר את איסור הכחשת הנצרות באלפיים השנים האחרונות.
לאור הנתונים האמורים לעיל, לא יהיה זה תמוה אם בעוד אלף שנה (וכנראה הרבה פחות) יכחישו היסטוריונים וארכיאולוגים בכל העולם את השואה, או לפחות יקטינו את ממדיה בצורה קריטית.
הבה נתאר לעצמנו מלחמת עולם שלישית, מהפכות שלטוניות והיכחדות של עמים - התפתחויות היסטוריות שאורכות אלף שנים או יותר. בקלות נוכל לתאר כיצד לאחר אירועים גלובאליים תשכח השואה, וכיצד עמים אשר הודו בעבר בקיומה יתכחשו לה. כיצד נוכל כחוקרים, לאחר אלפי שנים והתפתחויות רבות כל כך להחליט האם השואה התרחשה במציאות?
החושב על כך ברצינות, יגלה שלא נצרכים אלפי שנים להכחשת מאורע כמו השואה, כי ככל שהזמן חולף קמים להם עוד ועוד מכחישים, או חוקרים המצמצמים את המאורע הקשה, את כמותו או את המעשים שנעשו בו. הסברה אומרת שזהו רק עניין של זמן עד שהשואה כפי שהיא מוכרת במימדיה הקיצוניים הידועים כיום, תשכח ותעלם. באופן דומה לכך נמצאת כיום התורה, אשר טוענת לאירועים לאומיים שכל העם היה עד להם, כמו גם עמים אחרים עימם התנצח. התורה מתארת מזבחות ואירועים המותירים אחריהם רושם ועדויות רבות, אלא שמאז נכבשה הארץ אינספור פעמים וכל התרבויות הידועות השתנו ונעלמו בדרך זו או אחרת ממפת ההיסטוריה (ביניהן גם מצרים הקדומה, פרס, בבל, יוון ורומא).
כיצד איפוא נוכל לשמור על השואה כהיסטוריה אמינה וידועה גם בעוד מאות ואלפי שנים מהיום?
ובכן, החושב על כך יגלה ששום ראיה לא תחזיק מעמד. תמונות וסרטים ניתן בקלות לזייף, מכונות כתיבה ותאי גזים יכולים להיות מזוהים בעתיד כשייכים לאירוע אחר (בדומה לקברי האבות בדת היהודית). מבקרי שואה יוכלו להמשיך את עבודתם של מבקרי המקרא ולדמיין כיצד העם המציא את השואה מטעמים אידיאולוגיים ולאומיים שונים. אין ספק שגם החוקים האוסרים את הכחשת השואה בימינו יוכלו להוות תירוץ למכחישי השואה בעתיד. האמנם סופה של השואה להישכח? האם יקומו לה בעתיד עוד ועוד מבקרים ויקטינו את מימדיה עד לבלי היכר? האם במקרה של מלחמת עולם שלישית ואלפי שנים של הפיכות שלטוניות תשכח השואה מתולדות העם?
לא בהכרח. ישנה עובדה אחת שתוכל להוכיח את אמינותה ההיסטורי השואה גם בעוד אלפי שנים - והוא הדיווח ההיסטורי של העם המעביר את סיפור השואה מדור לדור. אין ספק שהשואה הפכה לזיכרון קולקטיבי של העם, כאירוע לאומי שהעם ידע עליו וגם היה עד לו. מה עוד שסימני-זיכרון רבים ככל האפשר רק יגבירו את תודעת העם, ויחזקו את טענתו ההיסטורית לשואה. לדוגמה, יום השואה. אמנם איש לא יניח על ראשו תכשיט כלשהו מידי יום או יכתוב על דלת ביתו שהיתה שואה, גם איש לא יצום יום בשנה או לא יאכל חמץ שבוע ימים לזכרון השואה. סימני-זיכרון כאלו הם אפשריים רק במידה והעם רוצה לשמר את המסורת ההיסטורית שלו בכל מחיר, וגם להקריב זמן וכח עבור זכירתה. אך העם הישראלי בכל זאת בחר בסימן אחד כדי לזכור את השואה, והוא יום בשנה שיוקדש לזכר קורבנותיה וצפירה במהלכה יעמדו אנשים.
יום השואה נקבע בראשית ימיה של מדינת ישראל ליום אבל לאומי לעם היהודי, לזכרון שישה מיליון יהודים שנספו בשואה. מובן כי יום זיכרון לאומי אינו ניתן לזיוף או ל"השתלה", לכן כל עוד העם היהודי יתאבל על השואה וישתדל לזכור אותה מידי שנה - תוכח אמיתותה של השואה ותזוהה על ידנו כמאורע היסטורי אליו היו עדים אבות העם היהודי.
כעת, אם נערוך השוואה פשוטה, נגלה שימי הזיכרון והחגים התורניים הנחגגים מזה אלפי שנים אינם שונים מהזכרון הטרי של השואה. למעשה העם נאלץ להשקיע מאמץ וזמן רב הרבה יותר בזכירת המאורעות המסופרים בתורה. ביום הכיפורים צם כל העם היהודי על פי היום האמור בתורה, בחג הפסח מתנזר העם היהודי במשך שבוע מכל חמץ לזכר יציאת מצרים, בחג הסוכות מתנזר כל העם היהודי במשך שבוע משינה ואכילה בבית לזכר השהייה בסוכות לאחר היציאה ממצרים, בספירת העומר סופר כל העם היהודי 49 ימים עד היום בו ניתנה התורה בהר סיני, ובחג שמחת תורה חוגג העם היהודי את מתן התורה בהר-סיני.
החגים וימי הזיכרון בתורה דורשים מאמץ רב מבני העם היהודי, בעבר הם היו דורשים גם עלייה לרגל מידי שנה אל בית-המקדש (ספק גדול אם היו יהודים מוכנים לעזוב את ביתם וללון בביקטה במשך שבוע לזכר קשיי השינה בגטאות, או שלא לאכול חמץ במשך שבוע לזכר הרעב, או אפילו רק להעלות פעם בשנה למוזיאון יד-ושם). סימני-זיכרון אלו הם מה שהופכים את ההיסטוריה היהודית לאנטי-אינטרסנטית ממדרגה ראשונה, ואפילו יותר מזיכרון השואה. בהתאם לתרגיל מחשבתי זה ניתן להסיק מסקנות היסטוריות פשוטות בדבר אמינות ההיסטוריה המקראית. אם אכן ברור ומובן שהשואה התרחשה במציאות, קל וחומר שהחגים וימי הזיכרון היהודיים מעידים על אמיתות ההיסטוריה התורנית לא פחות ואפילו יותר.
תרגיל זה הופך את הנסיון של מבקרי-מקרא בני ימינו לסתור את ההיסטוריה המקראית, דומה לנסיון של "מבקרי-שואה" להכחיש את השואה (מובן איפוא כי לשני המאורעות היו עדים מיליוני אנשים, ונקבעו ימי זיכרון לזכירתם, כאשר להיסטוריה התורנית נוספים ימי זיכרון הדורשים גם הקרבה אישית).ואלו שני סוגי ההוכחות, הלוגיות וההיסטוריות, לאמיתות התורה. אך ישנן עוד הוכחות רבות נוספות, גם לוגיות וגם היסטוריות, לאמיתות הדת היהודית.